באופן מאוד גס ולא מלומד אני רגיל לחלק את מוזיקת הבלוז לשלוש תקופות עיקריות. זו חלוקה מקובלת על ידי רבים אם כי כמובן כשנכנסים לפרטים התמונה הרבה יותר מורכבת.
מסוף המאה התשע עשרה התחיל הבלוז הכפרי, האקוסטי Country Blues – לרוב איש אחד שר ומנגן בגיטרה או מפוחית. בעיקר במיסיסיפי, טקסס, לואיזיאנה, וגם באזורים אחרים. כמעט כל אנשי הבלוז אז היו עובדי אדמה עניים מאוד, גרו בכפרים חקלאיים קטנים עלובים ונדחים, כשהם מעבדים באריסות אדמות של אחרים תמורת חלק זעום מההכנסות.
בעקבות השפל הגדול שהתחיל בסוף שנות העשרים של המאה העשרים, החלה הגירה של הרבה מאוד שחורים מהדרום אל שיקגו, במטרה למצוא פרנסה.
השחורים הביאו איתם לשיקגו את הבלוז. ה Chicago Blues החל להתפתח על ידי אנשים שכבר היו מוזיקאי בלוז בשלים במיסיסיפי ואזורי דרום אחרים, ועל הבסיס של הבלוז הכפרי שלהם החלו מפתחים נוסח חדש של בלוז, Urban Blues שמשקף את חיי העיר.
הבלוז נובע מהנפש במישרין, זו לא "יצירת אמנות" שבה אמן מומחה במלאכתו ומוכשר, בעל דמיון עשיר ויצירתיות מפותחת, בונה ומפתח יצירה מכח השראתו דמיונו יצירתיותו כשרונו והידע שלו. זה דבר שנובע באופן ישיר מיידי ספונטני ובלתי אמצעי מהנפש. העניין של אילתור שאמני הג'ז פיתחו לאמנות גבוהה מאוד, מקורו בבלוז. Feeling, הוא המקר לנגינה באותו רגע. אמני הבלוז העידו על עצמם שהם מבצעים את השירים כל פעם בצורה אחרת, לא קוראים מתווים ולא נצמדים בהכרח למילים.
לכן הסביבה משתקפת כל כך ברור במוזיקת הבלוז. בבלוז הכפרי ממש ובבירור חד שומעים את הנוף, האדמה הבהמות הגידולים והשמיים מעל. מרגישים את הרגליים איך הן עומדות על הרגבים. איך הפנים הצרובות מרגישות את השמש והרוח, איך האיברים עייפים מהעבודה. איך המרחב העצום של דלות חקלאית ריקה ועלובה מקיף הכל מסביב. איך יש שמחה אם פוגשים מישהו, אם כמה חברים נפגשים, אם נוסעים לכמה ימים לעיר.
Mainly Blues 