MISSISSIPPI FRED McDOWELL

להמשיך לקרוא MISSISSIPPI FRED McDOWELL

מודעות פרסומת

Little Walter

Little Walter חי 1930-1968, נגן מפוחית וזמר, הוא גאון מוזיקלי. משהו במוזיקה שלו מזכיר את דרך העבודה של מיילס דייויס, ג'ון קולטריין ות'לוניוס מונק. מוזיקה רבת רבדים, מורכבת, שיש בה התפרצות של גאוניות חדשנית.

הוא עיצב מחדש את הצליל של המפוחית ודרך הנגינה בה, כמו שמיילס דייויס עיצב מחדש את הצליל של החצוצרה או ג'ימי הנדריקס את הצליל של הגיטרה. והמציא מחדש את הפרייזינג, חיתוך המשפטים ודרך בנייתם, כמו למשל צ'רלי פרקר.  זו כאילו עבודת מעבדה רבת שנים ומאומצת של מציאת דרך ליצוק זהב מזוקק מאבנים, לפרוץ אופקים חדשים שטרם דרכה בהם רגל אדם.

משהו בשירה שלו מזכיר לי את דרך השירה של מוזיקאי כמו יוני רכטר. זה לא זמר, אלא מוזיקאי אמן שמניח את הקו של השירה על הציור המורכב בקפידה מהרבה קווים ושכבות.

וכמובן המניע של העבודה השכלית הגאונית הוא חום ולב עמוס ועמוק.

למשל כאן:

ניתן להקשיב לקו של הגיטרה והחצוצרה ברקע. שומעים את הגיטרה חלש, כאילו מרחוק, כמעט נבלע, ומצד שני הגיטרה עובדת קשה, המון צלילים אינטנסיביים. מהופך. זה כל כך חדשני ומקורי וגאוני. צליל הגיטרה, איך שהיא עובדת, איך שהיא משרתת את שאר המוזיקה, שונה לגמרי מכל מה שאפשר לשמוע במקום אחר או לחשוב עליו כשחושבים רגיל.

משנייה 0:43 למשל אפשר להקשיב לחצוצרה שבקושי נשמעת ברקע, עושה דברים מופלאים חדשניים ביותר, שלא יאומנו. גם מ 1:03 אפשר לשמוע את החצוצרה המדהימה הזו רחוק ברקע.

מ 1:18 אפשר לשמוע מה הוא עושה עם הקצב, איך הוא נכנס לגרוב, ומשם זה ממריא ועף. הוא לש את הבלוז ועושה ממנו יצירה מודרנית חדשנית ומופלאה.

ב 1:46 הוא ממריא בעזרת הגיטרה והחצוצרה שנכנסות למימד חדש, וב 1:52 ממריא עוד עם המפוחית שלו למקומות שמיימיים לגמרי.

וכן הלאה אפשר לשמוע עוד הרבה מאוד דברים מופלאים. אני רק מתכוון לכוון את ההאזנה שלא תהיה שטחית כמו לשיר רוקנרול פשוט. יש משהו ברומנטיות של השירה וגם בעוד דברים שנוגע כבר ברוקנרול. אנשי הבלוז בשיקגו מהדור שלו, בעצם כבר הדור השלישי של הבלוז, נגעו בסגנונות שהתחילו להתפתח אז, רוקנרול, סול, ריתם אנד בלוז, כיוונים מסויימים של ג'ז, ועוד, ותרמו הרבה להתחלות של היווצרותם.

*

להמשיך לקרוא Little Walter

British Blues בלוז בריטי

אין לי שום דבר נגד הבלוז הבריטי. יש אמנים מהז'אנר הזה שאני אוהב לשמוע ומעריך מאוד. מבחינתי הגדול שבהם הוא פיטר גרין (בי בי קינג אמר עליו שמכל הנערים האנגליים החדשים האלה, הוא היחיד שעושה לו צמרמורת ורק בזה נבחן נגן), ויש גם את ג'ף בק, רורי גלגר, ועוד רבים גדולים וטובים.

רק שלדעתי זה עולם מוזיקלי נפרד לגמרי מהבלוז האמריקאי המקורי. השתמשו באלמנטים מוזיקליים של הבלוז המקורי כחומר גלם ליצור משהו אחר לגמרי, שיש לו את החוקים שלו ואת הערכים האמנותיים והאנושיים המיוחדים לו, שלדעתי אין להם שום מכנה משותף עם הבלוז המקורי.

בויקיפדיה על מאדי ווטרס Muddy Waters יש קטע כזה:

In 1972 he went back to England to record The London Muddy Waters Sessions with Rory Gallagher, Steve Winwood, Rick Grech and Mitch Mitchell — but their playing was not up to his standards. "These boys are top musicians, they can play with me, put the book before 'em and play it, you know," he told Guralnick. "But that ain't what I need to sell my people, it ain't the Muddy Waters sound. An' if you change my sound, then you gonna change the whole man."

*

*

למשל קטע מדהים של לד זפלין שמבוסס על אלמנטים של בלוז:

.

מבחינתי ההבדל בין זה לבלוז המקורי הוא שבזמן השמיעה זה הרבה יותר מרשים וסוחף ומלהיב ומרגש מקטע בלוז מקורי אופייני. אבל אחרי השמיעה זה מתפוגג ומשאיר הרבה פחות. כי זה אומר כל מה שיש לומר, מוזיקלית ואנושית, מייד, באותו הרגע, באופן מלא ומודגש, עם כל הכח.

הבלוז המקורי אומר רק חלק ממה שיש לומר. ברמיזות, בראשי פרקים. הרוב נשאר בין השורות, בין הצלילים, בשתיקה שמתחת לדיבור. הוא עמוק מכדי להאמר במלואו מייד. רק את קצה הקרחון שומעים. השאר נשאר בבטן האוקיינוס, ומשאיר מטען של נחמה ומזון רוחני לאורך זמן.

*

*

מעניין לדעתי לעקוב אחרי שיר בלוז קלאסי כמו Dust My Broom,

להמשיך לקרוא British Blues בלוז בריטי

Skip James

5-fofm-skip-james-nff-64-n76-19a-a36a-edit

.

*

יש לי כל כך הרבה לכתוב על האמן הענק הזה. לפעמים אני חושב עליו כעל הואן-גוך של הבלוז. חי 1902-1969. בינתיים רק התחלתי וכשאתפנה אמשיך,

(המשך:)

השוותי לואן-גוך בגלל העומק של האישיות, המקוריות הייחודיות היצירתיות העוצמה והסכסוך הפנימי של הנפש.

בויקיפדיה כתבו עליו מפי אנשים שהכירו אותו:

James was known to be an aloof and moody person.[12] "Skip James, you never knew. Skip could be sunshine, or thunder and lightning depending on his whim of the moment" commented Dick Spottswood.]

*

בשנת 1931 הוא הקליט כמה הקלטות שלא הצליחו מסחרית וחזר לאלמוניות ולעבודת פרך בבניין. רק בשנת 1964 גילו אותו מחדש והקליטו עוד קטעים שלו.

דוגמה לנגינת הגיטרה המיוחדת והלא תאומן שלו. אותו שיר בהקלטה מ 1931 ואחר כך בהקלטות מאוחרות. גם כאן כמו בהרבה מהמיסיסיפי בלוז העמוק והאפל, צריך להתאמץ להזיז את המיקוד של ההקשבה מהשירה אל הגיטרה:

*

*

*

*

את זה אני מביא בגלל הכישוף האפל שרואים שם מדקה 01:15, אבל גם גרסת הכיסוי של בק בעיני מעניינת.

*

להמשיך לקרוא Skip James

Big Walter Horton

אין כמו המפוחית כלי קרוב לנשימה ולנפש המנגן, ואין כמו ביג וולטר הורטון לחבר את נשימתו וליבו למפוחית.

אולי ליטל וולטר וסוני בוי וויליאמסון השני וירטואוזים יותר מרשימים, אולי ג'וניור וולס כובש ומרגש יותר. אבל ביג וולטר הורטון השקט, המופנם והביישן, זך הנפש, אין כמוהו יוצא ישר מהלב ונכנס ישר אל הלב. בלוז יפה כל כך.

הוא היה איש בלוז אמיתי, מלא שדים ומסוכסך, כל מילה שאמר כמעט היתה שקר מגוחך שנאמר בנימה תמימה וטהורה. יש פערים גדולים באיכות ובסגנון וכאילו גם באישיות בין הקלטות שונות שלו. כאילו כמה אנשים שונים שכנו בו. כאילו הוא שיחק דמויות שונות.

.

Charlie Musselwhite 

He was from Memphis.  Actually, he was from Mississippi but grew up around Memphis,  Walter was the kind of guy that to entertain himself he was always putting everybody on with a straight face.  He’d just tell you whatever he thought was funny to himself as the absolute truth.  He was a great harp player.  To me, he was the first harp player that really stepped away from being just another harp blower and became a player.  He could play anything.  He would play big band swing era tunes like String of Pearls and In the Mood and stuff like that.  I once heard him playing on a chromatic what sounded to me like the Vienna Waltz or something, classical sort of stuff, and I don’t know what it was.  And I was afraid to ask him, because I knew he wouldn’t give me the right answer.  He told me that he taught Sonny Boy Williamson II, Rice Miller, and Little Walter, and I used to think, sure, okay, Shaky, I’ll believe you.  But over the years, more and more people that I knew that had known Walter in Memphis when he was growing up all said that it was true, that Sonny Boy and Little Walter came to Memphis to meet Shaky Walter to learn how to play, because he was the harp player.

http://ccriderblues.com/big-walter-horton/

.

*

*

*

*

כאן ביחד עם ג'וני שיינז הנפלא, שכתבתי עליו ברשימה השנייה על רוברט ג'ונסון, עושים את אחד הבלוזים הכי יפים שיש:

*

וזה התקליט המופלא שלהם בשלמותו. שני ביישנים מופנמים, בלוז לא מוחצן ולא כובש, רק למי שיודע להקשיב, הכי יפה שיש:

*

אה, שכחתי…   חי בשנים 1918-1981.

orig_big_walter_horton_fanart-1050x590 big_walter_horton MI0001326550 (1) Big-Walter-Horton-King-Of-The-Harmo-544562 maxresdefault

שירים שמתכתבים עם הבלוז

שירים שאינם בלוז אבל מתכתבים עם הבלוז, כל אחד בדרכו, שתמיד כובשים אותי בקסמם ושמילאו תפקיד בחיי.

*

זה המקור של כריס כריסטופרסון, רק כדי לראות ממה היא עשתה את מה שעשתה, מהיכן זה יצא ולאן הגיע:

*

וזה גם יפה בעיני:

*

*

זה לא היה מתוכנן להיות כאן, אבל אם כבר נגעתי בקאונטרי וכריס כריסטופרסון אז הוא גם רצה להיות כאן:

*

*

זה השיר השני, קסם שליווה אותי בהרבה לילות בודדים:

*

*

*

וזה השלישי, לחן של תלוניוס מונק, החצוצרה של מיילס דייויס והסקסופון של ג'ון קולטריין – 'Round Midnight:

בילדותי התקליט הזה היה בבית, והצליל של ההתחלה, צליל החצוצוצרה הזה שאין שני לו, שהוא הכי לא חצוצרה שאפשר, החצוצרה הלוחשת משפתי בשר רכות, הסודית הלילית האינטימית הזו, התגלגל איתי שנים מקושר נפשית לתחושת כמיהה וקסם של לילה. זה ממריא לכוכבים עם הסקסופון ושוב חוזר לקרקע של החושך.

*

זה השיר שמיילס דייויס וקולטריין מנגנים:

*

וזה עוד יותר:

*

ואם שרה ווהן אז גם:

*

נו…

*

*

וזהו.